הרצאה מלבישת כלות ציונה הלוי

ציונה הלוי – מלבישת הכלות מפגש 17.2.19
שלום לכם,
הגעתי לארץ ישראל בשנת 1949 כשהייתי בת ארבע וחצי, הייתה שממה. אבל לנו היה כל כך חשוב להגיע לארץ ישראל הקדושה, אהבנו אותה וחלמנו עליה, על העלייה לארץ חלב זבת ודבש. כשהגענו לכאן, היינו המומים, היה לנו קשה אבל בגלל האהבה שרדנו.
כשהגענו לראש העין גרנו במחנה אוהלים. בחורף של שנת 1950 היה קשה מאוד וירד שלג. הופתענו מאוד כי אף פעם לא ראינו שלג, הוא נראה כמו קובות קובות כמו בובות. אנשי הסוכנות סיפרו לנו שזה בובות. גרנו 5 משפחות באוהל, הצפיפות הייתה גדולה וישנו כמו סרדינים.
באותם ימים לא היה לנו מים ואוכל באופן קבוע. היינו מקבלים מהסוכנות תלושים ואיתם היינו הולכים לקבל את המוצרים שהיינו צריכים. לא היו מכולות ולא היו קיוסקים. היינו צריכים לחשוב היטב, לא לבזבז את התלושים ולמרות זאת לא חסר לנו דבר והייתה לנו הרבה שמחה בלב.
אימא שלי הייתה מחלקת פרוסת לחם ל- 5 פרוסות והייתה נותנת לנו הילדים לאכול. יחד עם זאת למרות הקשיים והצמצום הייתה לנו שמחה בלב, הכי חשוב זו השמחה, היינו מפרגנים אחד לשני והרגשנו מאושרים. השירים שלנו היו שירים אמיתיים מהתנ"ך שתיארו איך האימא אוהבת את הילדה, איך הבת אוהבת את האימא.
למדתי בבית ספר בית יעקב, ואחר כך עברתי לבי"ס מקיף. להורים שלנו היה קשה מאוד לפרנס את המשפחה שמנתה שבע נפשות. בגיל 12 עזבתי את ביה"ס והלכתי לשטוף רצפות כדי לעזור לפרנס את המשפחה למרות שרציתי להמשיך וללמוד. הייתי הולכת לעבוד במשק בית ובצהריים הולכת ללמוד. היום הכל יש בשפע, חשוב שתדעו לא לזלזל בשום דבר, לא לזרוק.
מהאוהלים עברנו לגור במבנים של הצבא הבריטי. בכל חדר בתוך המבנה גרו תשע משפחות, היה מאוד קשה אבל שרדנו, רצינו ואהבנו את הארץ.
במבנים הבריטים היינו מבשלים על פרימוס, על מכונת שבת. מקלחות לא היו והיינו מתקלחים ממלאים את הפיילה במים מהברז מתיישבים בתוכה ושופכים עלינו את המים. המקלחת הייתה קשה מאוד, אבל אנחנו לא חשבנו שזה קשה, אהבנו את הארץ. כשהיינו מסיימים את המקלחת היינו מכבסים את הכביסה.
כשלמדתי בבית ספר מקיף, אימא שלי הייתה בהריון, דאגנו לה איך היא תצליח ללדת. אבא שלי אמר לי תקראי ליהודית המיילדת שתבוא לעזור לאימא. רצתי כמו טיל להביא את יהודית כשהגענו לאימא היא כבר ילדה. פעם לא היו תנאים הטובים כמו היום, אבל גם בתימן את רוב הדברים היינו עושים לבד.
אנחנו היינו משחקים בחצר, בחמש אבנים, בקרשים שהיינו עושים מהם חיצים, בנסיעה על קורקינט שהיינו בונים ממשטח עץ והיינו יושבים שלושה ארבע ילדים.
אני הייתי משחקת עם הבנות, מזמינה אותם אלי ומשחקים בחתן וכלה. כל אחד הייתה מביאה ביסקוויט או וופל.
לרוב היינו במשפחה בתוך הבית ולא בחוץ. היינו ממושמעים, בימים ההם הילדים לא יוצאים החוצה לבד, לא הולכים לישון בבתים של אחרים. לא היה סרטים ולא היו מסיבות. המסיבות הכי פופולאריות היו החתונות. אם היינו שומעים את הרמקולים מחצר הבתים היינו יודעים שיש חתונה. בעלי השמחה היו עוברים מבית לבית ומזמינים את האנשים לחתונה. בחתונה בעיקר אכלו בשר בקר עגל או כבש שהיו שוחטים. בחגיגות בימים ההם לא היו ממתקים, לא במבה, לא שלווה, הינו לועסים קנה סוכר, חלת הלוז.
בבית היינו מגדלים את הפירות והירקות היינו מגדלים עצי פרי ובגינה היינו שותלים את הירקות.
כשהייתי ילדה אהבתי מאוד לשיר. באירועים תמיד ישבתי ליד זמרים. הייתי הולכת לרקוד עם אימא, בטקסי החינה שמעתי הרבה שירים וקלטתי אותם, אהבתי אותם מאוד. כשהייתי בת 17 התחתנתי. גידלתי שבעה ילדים, למרות שאני לא סיימתי את לימודי דאגתי שכל הילדים שלי ילמדו. היום כל אחד מהם עם מקצוע, עם תואר. היה לי מאוד חשוב שילמדו ויצליחו. יש לי 28 נכדים 8 נינים. תודה לאל יש הכל, בריאות ומחשבות טובות. צריך תמיד משמעת מי ששומע להוריו מרוויח, כבד את אביך ואת אמך אין יותר טוב מזה. אנחנו הילדים היינו מדברים יפה לכולם. אם היינו מתעצבנים אימא הייתה אומרת "יבינתי, החיים טובים".
האהבה שלי למוסיקה השפיעה עלי והתחלתי לערוך טקסי חינה. בהתחלה עבדתי על בניית מאגר תכשיטים. אח"כ למדתי איך להלביש את הכלה והחתן, תפרתי בגדים. בבגדים חשוב לשלב רקמה. למשל במכנסיים יש בקצה שלהם רקמה והם נקראים מרג'ל. בתימן לכל מחוז יש אורך מכנסיים שונה עם דוגמא שונה. כל הבגדים חייבים להיות צנועים. לכלה אני מלבישה קודם כל את השמלה ואחר כך את הכובע הגבוה שנקרא גרגוש. על הכובע שמים את הפרחים. הפרחים האדומים מסמלים אהבה והפרחים הלבנים מסמלים טוהר. סוגרים את הפנים עם מטפחת שלא יראו את הפנים של הכלה.
את החתן מלבישים עם חלוק ושמים עליו טלית ואומרים יא חתן יקר אל תבהל תבוא ותקדש את הכלה.
בחינה מלבישים את האימהות והילדים ועושים זאפה. שירה עם החינה, הפרחים, הנרות והכל כדי שהקדוש ברוך יאיר את החיים. בחינה, יוצאים מבית הוריה של הכלה ונכנסים לבית החתן. שמים לקהל את השדב, - רודה בערבית, שגדלה רק במקום שיש צל. העלים שלה הם עדינים.
בימים ההם היינו חוגגים את טקס החינה שבעה ימים, אחר כך החופה משבת עד חמישי, ולאחר מכן שבעת ימי משתה. הכלה יוצאת מבית הוריה וזה מאוד קשה, כאשר היא נכנסת לבית הוריה זה קל, כי האימא של החתן מקבלת כלה.
לחתן אומרים, חתן יקר איזה אוצר לקחת. הכלה אומרת לאבא שלה: אבא יקר שלי גידלת וטיפחת ועכשיו אתה אומר לי שלום. האבא היה אומר מה לעשות זאת דרך העולם וביתו תקיימי בית גדול בישראל. ככה אומרים את כל הדברים בשירה.
הצמח שמשמש להכנת החינה גדל בהרים, כמו קפה, טוחנים אותו ומוסיפים מלח ביצה, לשים ושרים על החינה כדי שתקבל סגולות טובות. בלישה החינה מקבלת צבע אדום וזה מסמל את השמחה.
לא היה מים בתימן רק לוקחים מים ממעין, היו לוקחים על הראש את הכדים והולכים הביתה. כל יום היו הולכים ומביאים מים.
היו עושים פיתות, לפני הפיתות, אימא הייתה מנפה וטוחנת כל הלילה את החיטה, לשה מדליקה את האש, ואז עושים את הפיתות. היא עושה פיתות בגינה, לוקחת סמנה על הקובנה מחמאה.
בשטח שגרנו היו מגדלים את הגידולים, ומבשלים בחוץ. היו בגינות שלנו עצי פקאן, גפנים, חרובים וגם עצי פרי הדר. כדי שלכולם יהיה מגוון גדול של ירקות ופירות הינו מחליפים בינינו. למי שהיו הרבה עגבניות היה נותן עגבניות ומקבל משהו אחר.